ערב ליל הסדר, יום גדוש ומלא אירועים. הזמן קצר ומלאכת המצוות מרובה, בעוד שעות כבר מתחיל 'הסדר'.

החל מאמצע היום כבר נוהגים שלא לעשות כל מלאכה, אלא אם היא קשורה לענייני החג - אמרו חז"ל:

"כל העושה מלאכה בערב פסח, אינו רואה סימן ברכה לעולם".

שחרית

תפילת שחרית מוקדמת ככל האפשר על מנת לאפשר לאנשים לאכול את ארוחת החמץ האחרונה, כי החל מסוף

השעה הרביעית של היום, כבר לא ניתן לאכול חמץ. אין אומרים 'מזמור לתודה' כיוון שמזמור זה הוא כנגד

קורבן תודה שהיו מקריבים בבית-המקדש במהלך השנה, למעט פסח. קורבן התודה כלל הבאת לחמי תודה

ולא רצו שישאר חמץ בבית המקדש. כמו כן לא אומרים "למנצח".

בגולה נהגו בקהילות ישראל שראשי הקהילה ומכובדיה הולכים לבתי סוהר לחפש אם יש שם אסירים יהודים,

הם השתדלו להוציא אותם לחופשי לפחות לימי הפסח על מנת שלא יכשלו בחמץ - למרות שמדובר על

בעלי עבירות בכל זאת השתדלו למענם - כמו שהקב"ה גאל את עם ישראל ממצרים. וזאת בטרם קיבלו עליהם

את התורה ועול המצוות. אם לא ניתן היה לשחרר את האסיר, דאגו לספק לו מזון כשר לפסח. הם גם דאגו

לחיילים יהודים בצבאות גויים לספק להם מזון כשר לפסח.

תענית בכורים 

"אין בית אשר אין שם מת" (שמות,יב), נס מכת בכורות - כל בכורי מצרים מתים וכל בכורי ישראל חיים,

לזכר נס מופלא זה, צריכים כל הבכורים לצום, לכאורה היה זה צריך להיות יום טוב לזכר הנס. התענית בעצם

מבטאת קבלת עול מלכות שמים. כשאדם מתענה, אינו אוכל ואינו שותה לבו נפתח לקב"ה. לבכורי ישראל

במצרים נעשה הנס אך ורק בגלל שקבלו על עצמם עול מלכות שמים, פתחו את לבבם לאבינו שבשמים.

ולכן אנו מתענים כדי שגם לבנו יפתח אל בורא העולם.

בכל בית, רק בכור שהוא בכור לאם צריך להתענות, בכור לאב אינו צריך וזאת כיוון בקביעת הדת הולכים לפי

האם ולא האב, אם הבכור הוא ילד קטן אביו צריך להתענות במקומו. במקרים שבהם גם האב הוא בכור ומוטלת

עליו חובת התענית, נוהגים המחמירים שגם האם תצום במקום הילד. בגלל שזהו ערב חג, נוהגים להקל בתענית,

מותר לאכול בסעודות מצווה (ברית-מילה, סעודת בר-מצווה, פדיון הבן וכו') נוהגים גם לקצר את התענית כדי שלא

להיכנס לחג בעינוי.

שריפת החמץ

בשעות לפני הצהריים צריך לשרוף את החמץ מבדיקת החמץ וחמץ הנותר שלא ניתן למוכרו או פרורים מסעודת

הבוקר. תוך כדי שריפת החמץ צריך להגיד את "כל חמירא" (בנוסח קצת שונה מהאמירה של הערב הקודם).

תענית חסידים 

חסידים ואנשי מעשה נוהגים לצום בערב פסח גם אם אינם בכורות, שני טעמים עמהם:

א - ערב פסח הוא היום שבו כתב המן הרשע ספרים, להשמיד, לאבד ולהרוג את כל היהודים.

ב - כיון שמצוה היא בליל הסדר לאכול מצה בתאבון רב, נהגו לצום בכדי להיות רעבים בערב.

איסור מלאכה בערב-פסח 

כדי שאדם לא יהיה טרוד וישכח ח"ו את ביעור החמץ, שחיטת קורבן הפסח והכנת הסדר. תיקנו שהחל מחצות

היום אין לעשות כל מלאה שאינה קשורה למצוות הפסח.  קודם לחצות היום נהוגים ע"פ מנהגי המקום,

מקומות שכן נהוג לעבוד עובדים, מקומות שלא נהוג לעבוד לא עובדים.

מה מותר ומה אסור לאכול בערב פסח

עד ארבע שעות זמניות הראשונות של היום עדין מותר לאכול חמץ, לאחר מכן מותר לאכול מצה עשירה

(מצה שהוכנה ממי פירות, או תערובת של מים ומי פירות), כיון שממצה כזאת לא ניתן לצאת לידי

חובת אכילת מצה ב'סדר' - אחרי השעה העשירית אסור לאכול גם מצה עשירה, על מצות רגילות (שבהן

יוצאים ידי חובה) חל איסור חמור לאכול, בתלמוד הירושלמי מדגישים את האיסור : "כל האוכל מצה בערב

פסח, כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו - והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה".

מפאת מצות אכילת מצה בתאבון רב בליל הסדר, יש למעט באכילה במשך היום, ניתן לאכול קצת פירות או דגים,

המחמירים נמנעים מפירות שמהם מכינים את החרוסת (מפאת מצות אכילת החרוסת ב'סדר).