מנהג ישראל, החל מתחילת חודש ניסן לתת 'קמחא דפסח' - 'מעות חיטין', כעין מס לטובת עניי העיר, הכספים שנאספו

שימשו לאפית מצות ורכישת מצרכים לחלוקה לעניי העיר על מנת  שיוכלו לקיים סדר כהילכתו, שני טעמים עיקרים מאחורי

מנהג זה:  א) תחושת חרות לנפש - נפש ישראל אינה יכולה להגיע לתחושת חרות אמיתית, אלא אם היא יודעת שלכל

הנזקקים מישראל יש די צרכם לקיים את ליל הסדר. ב) שלא נהיה דוברי שקר - ' כל דכפין ייתי וייכול', כשאנו קוראים

את המשפט הזה בהגדה, אנו בעצם מצהירים כי ביתנו פתוח ושולחננו עמוס כל טוב לכל נזקק ונצרכך שיבוא ויסעד את

נפשו, הלכה למעשה נתינת 'קמחא דפסחא' נותנת תוקף להצהרה זו.

המעות שנאספו נועדו לעניים תושבי העיר, עניי מזדמן שעבר בעיר ולא רצה להשתקע בה לא היה אמור להנות

מהכספים, למרות שאילו היה פונה אסור היה לדחות אותו, עשיר שגר בעיר אבל את עסקיו ניהל בעיר אחרת היה

לצריך לשלם בשני המקומות, נתינת 'קמחא דפסחא' בעיר אחרת אינה פוטרת את הנתינה בעיר המגורים.

בהרבה תפוצות ישראל ייחסו למצוה זו חשיבות רבה, בצאת השבת האחרונה של חודש אדר - שבת 'מברכין'

חודש ניסן,  נהגו להקים ועדה שישבו בה, רב העיר ועוד שבעה עסקנים, הם סקרו את רשימת תושבי העיר - חילקו

אותם בין נותנים לנצרכים, הכינו תחזית גבית כספים ואף רשימת חלוקה, החל מהבוקר שלמחרת הם עצמם

יצאו לרחובות העיר על מנת לגבות את הכספים ואיש לא יכל להתחמק מהם.

נשות ישראל תרמו את חלקת בעבודה פיזית, קבוצות קבוצות היו פונות למאפיות בעיר ועוסקות באפית המצות

וריכוז המצרכים שנתרמו, לאחר סיום האפיה הן היו יוצאות לחלק את המצרכים בין עניי העיר.