והנה עצם המנהג שאין אומרים תחנון (וכן "אב הרחמים" ו"צדקתך וצדקתך" בשבת) בי"ב ימים ראשונים דחודש

ניסן מצד קורבנות הנשיאים - מורה על תוקף הפעולה דקורבנות הנשיאים:

קורבנות הנשיאים הוא עניין חד-פעמי שהיה אך ורק בחנוכת המזבח כשהוקם המשכן, לפני בית ראשון וכו', ומאז

לא מצינו דוגמתו במשך  כל הדורות שלאחרי זה ואף-על-פי-כן, בעניין זה קבעו זכר עד סוף כל הדורות - שמידי

שנה בשנה אין אומרים תחנון בימים אלו, מצד היום-טוב של הנשיא שהקריב בו ביום בעת חנוכת המזבח.

ולאידך ישנם עניינים רבים שהיו באופן תמידי (לא רק באופן חד-פעמי) שלא קבעו להם זכר לכל הדורות, שכן,

רק בעניינים אחדים קבעו חיוב של זכר, כמו: "זכר ליציאת מצרים", או דברים שקבעום כזכר למקדש - שלא בערך

לגבי ריבוי העניינים שהיו באופן תמידי, שלא נקבע להם זכר.

ומזה מובן גודל ותוקף הפעולה דקורבנות הנשיאים - שלמרות היותו עניין חד-פעמי, מכל-מקום, נקבע זכר לכל

הדורות, שאין אומרים תחנון בימים אלו, ולא עוד, אלא שכתוצאה מזה נפעל גם בנוגע לכל חודש ניסן, ש"נוהגין

לעשות כולו קודש כעין יום-טוב", מצד הפעולה דקורבנות הנשיאים.

ובטעם הדבר יש לומר - מכיוון שקרבנות הנשיאים הוא עניין דחנוכת המזבח, שזהו היסוד לכללות עניין עבודתם

של ישראל במשך כל הדורות בגילוי והמשכת אלוקות, שזהו עניין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

(הרבי מליובאוויטש)