קורבן התמיד, הוקרב מידי יום בבית המקדש, כבש אחד בבוקר בשחרית בתחילתו של יום העבודה. וכבש אחד בין
הערביים בסיומו של יום העבודה. הכבשים היו בני שנה ובבית המקדש באופן תדיר הוחזקו כבשים המספיקים לשלושה
ימי קורבנות. הקורבן הוא מסוג 'עולה' כלומר כל הקורבן כולו נשרף על המזבח. והיה מקורבנות הציבור - הכבשים
נרכשו מכספי תרומות הציבור. היום כשבעוונותינו חרב בית המקדש ו"תפילות במקום קורבנות תיקנום" תפילת
שחרית ותפילת ערבית הן המחליפות את קורבנות התמיד.
בפנימיות הענין "קורבן בין הערביים" בא להורות לנו, שגם כשכבר ערב - מתחיל להחשיך ויום ארוך ומיגע מסתיים,
והאדם עייף וקודר והחשיכה מתפשטת, עבודת האדם צריכה להיות באופן של "כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה" לעבוד
את השם בהתלהבות באופן של אור וגילוי. באופן רחב יותר - גם כשאדם במצוקה, והצרות ותלאות החיים מקשים
עליו, עבודת השם צריכה להיות בשמחה ובהתלהבות - בכדי לעבור את מבחן החושך.
ב'שער הכוונות' מסביר האריז"ל ש'עולת' התמיד היא כנגד 'תולע' הסיטרא אחרא. שכל יום צריך להקריב את 'עולת'
התמיד על מנת למגר את אותו 'תולע'. ישנה תולעת יומיומית , היא לא צריכה דברים גדולים וחריפים, היא שוחקת בכל
יום קצת. על ידי הרגלים, נורמות, אין דבר שניתן להצביע עליו ולומר "זו הבעיה שלנו, זה יצר הרע שתקף אותנו".
דווקא בגלל שזה לא ניכר ולא ניתן להצבעה, צריך לעסוק בזה כל הזמן, כל הזמן עולת תמיד. דווקא הכבשים שהם
קטנים ולא מרשימים באים לתקן אותנו מחטא זה של השקיעה היומיומית.
"מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, כיצד?, תמיד של שחר היה מכפר על העבירות שנעשו ביום ושל בין
הערביים מכפר על העבירות שנעשו בלילה" (פסיקתא דרב כהנא. פ', ו').
אחת מהמחלוקות בין הפרושים לצדוקים היתה בענין קורבן התמיד, הצדוקים טענו שקורבן התמיד הוא לא רק
קורבן הציבור ויכול גם היחיד להביא תרומה לקורבן התמיד.
בימי בית שני ב-י"ז בתמוז בוטל קורבן התמיד:
בזמן מלחמת האחים שפרצה לאחר מותה של שלומציון המלכה הסכימו כולם שלמרות הויכוח הפנימי יש להמשיך
את עבודת הקורבנות בבית המקדש ועל כן איפשרו לכהנים שהתבצרו בתוך הבית לרכוש כבשים מיד הצרים עליהם,
בכל יום הם הורידו מגג הבית סל עם כסף וזהב והצרים היו מכניסים בסל כבשים לעבודת הקורבנות של אותו
היום. האח שצר על העיר הביא לעזרתו את הרומאים והיוונים והמצור הוחרף אולם הם לא הצליחו לפרוץ את
חומות העיר. יהודי זקן מתוך העיר שלמד את חוכמת הגויים והעריצה ואף שלט בשפת הסימנים, סימן לרומאים
שכל עוד נמשכת עבודת הקורבנות בבית המקדש הם לא יוכלו לכבוש את ירושלים. הוא יעץ להם להפסיק לספק
את הכבשים לבית המקדש. וביום י"ז בתמוז כשהכהנים הורידו מגג המקדש את הסל עם הכסף, במקום כבש הכניסו
לסל חזיר. הכהנים שלא ראו מה יש בסל העלו אותו, באמצע הדרך שלח החזיר טלפיו ונעץ אותם בחומת בית
המקדש, מיד נזדעזה הארץ ובאותו יום נפרצו חומות ירושלים.
