בעת עבודת בבית המקדש, נצטוו הכהנים על בגדים מיוחדים. לכהנים הרגילים (הדיוטות) היו ארבעה סוגי מלבושים

ולכהן הגדול שמונה. וכולם מצווה מן התורה.

בגדי כהן רגיל -

כותנת :

כמין חלוק ארוך עם שרוולים, ארוג מחוט פשתן (כל חוט מורכב משישה סיבים). האריגה יצרה צורות של משבצות.

את השרוולים ארגו בנפרד ולאחר מכן תפרו למקומם. הכותנת היתה הדוקה לגוף והגיעה עד לעקביו של לובשה.

מכנסים :

כמו הכותנת גם המכנסים ארוגים מחוט פשתן, מכנסים קצרות עד לגובה הברכים. בשולים העליונים של המכנסים

תפרו לולאות דרכן השחילו חוט להידוק המכנסים. בחלק העליון המכנסים היו מעל הטבור עד לגובה הלב. וכותב

הרמב"ם "ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה אלא מוקפין כמין כיס".

אבנט :

חגורת בד חלולה ברוחב של שלוש אצבעות (6 ס"מ) ואורך של ל"ב אמות (16 מטר), האבנט היה עשוי מארבעה

סוגי חוטים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש משזר. והיה נכרך סביב הכותנות בגובה בית החזה.

מגבעת :

רצועת בד פשתן באורך של 16 אמה (8 מטר) שלופפה בצורה של קונוס צר למעלה ורחב למטה. לפי חלק

מהמפרשים בראש המגבעת היה כעין כפתור.

בגדי הכהן הגדול -  

הכהן הגדול לבש מכנסיים, כותונת ואבנט כמו של כהנים רגילים. נוספו עליהם:

אפוד:

כעין סינר ארוך ארוג מארבעה סוגי חוטים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש משזר. בכל חוט היה סיב אחד של

זהב ועוד שיש סיבין מאותו החוט. בשוליו העליונים של האפוד נארג 'חשב' רצועה דקה בעל שוליים שאותם

קשר הכהן מלפניו (האפוד נלבש כסינר אבל על החלק האחורי של הגוף). מעל ה'חשב' הוצמדו שתי כותפות

שכיסו את גבו של הכהן ושוליהן נופלות על כתפיו לכיון בית החזה. את קצות הכותפות חיברו לטבעות החושן.

על הכתפות למעלה על הכתפים שיבצו שתי משבצות זהב, אחת על כל כתף. בתוך המשבצות הניחו את אבני

השוהם. על אבני השוהם היו חקוקים שמות השבטים (שישה על אבן). בספר "כתב הקבלה" כתוב שהאותיות

היו בולטות, שהחקיקה היתה סביבן בתוך האבן.

חושן:

יריעת בד ארוגה מארבעה סוגי חוטים כשבתוכם סיבי זהב, גודלו של החושן היה אמה על חצי אמה והוא היה

מקופל באופן שנוצר כיס. בתוך אותו כיס הניחו את ה'אורים ותומים' שעליו נכתב שם מפורש של הקב"ה, שם

שמורכב מ-42 אותיות. בחזית החושן שיבצו 12 אבנים יקרות בארבעה טורים. על כל אבן נחקק שם של אחד

משבטי ישראל.

האבנים שעל החושן: אודם, פטדה, ברקת. נופך, ספיר, יהלום. לשם, שבו ואחלמה. תרשיש, שוהם וישפה.

החקיקה על האבנים לא נעשתה בעזרת כלי ברזל, אלא ציירו בדיו את שמות השבטים ולאחר מכן הניחו

על האבן את תולעת השמיר וכשהיא עבר על הקוים היא חרטה (יש אומרים בעזרת חומצה שהיא הפרישה)

את שם השבט. בנוסף לשמות השבטים חרטו על האבנים של שמות האבות וכן את המילים 'שבטי ישורון'.

בחלקו העליון של החושן היו שתי שרשראות זהב שחוברו לכותפות של האפוד. ובחלקו התחתון היו שתי טבעות

שדרכן השחילו פתיל תכלת לטבעות וקשרו אותם לטבעות ב'חשב' של האפוד.

המעיל: 

צורתו של המעיל כעין טלית קטנה שני כנפות המשתפלים מלפנים ומאחור. המעיל נארג מחוטי תכלת בלבד כל חוט

היה עשוי משנים עשר סיבים. את שפת המעיל קיפלו פנימה על מנת שלא יקרע. לשולי המעיל חיברו שבעים ושנים

פעמוני זהב, שלושים ושישה מכל צד. ובנוסף שבעים ושנים פעות בצורה של רימון שנארגו משלושה חוטים: תכלת,

ארגמן ותולעת השני. בתוך הפעמונים היו ענבלים ובעת הליכתו של הכהן היו הפעמונים מצלצלים כמו שנאמר:

"ונשמע קולו בבואו אל הקודש" - מסביר הריב"ש שניתן ללמוד מכך דרך ארץ, שלא יכנס אדם בפתאומיות לביתו

אלא ישמיע קול לפני הכניסה. לפי חלק מהשיטות הפעמונים ו'הרימונים' נתלו זה לצד זה. ולפי שיטות אחרות

הפעמון נתלה בתוך הרימון.

מצנפת:

כמו כובעו של כהן הדיוט, המצנפת לופפה מרצועת בד פשתן באורך שש עשר אמות (כ-8 מטר) והיתה לה צורה

שטוחה. המצנפת הונחה על ראשו של הכהן באופן שלא כיסתה את קו המצח, היות והכהן לבש על מצחו את ה'ציץ'.

ה'ציץ':

טס זהב ברוחב של שתי אצבעות ובאורך המספיק לכסות את מצחו של הכהן מאוזן לאוזן. על הציץ חקקו את

המילים "קדש ל-י-ד-ו-ד" חלק מהמפרשים סוברים כי המילים נחקקו זו מעל זו וחלק אחר טוען כי המילים

נחקקו זו לצד זו. משני צידי הציץ היו חריצים חלולים ודרכם השחילו ארבעה פתילי תכלת, ועוד חריץ אחד

בחלק העליון של הציץ שדרכו העבירו עוד שני פתילים. ארבעת הפתילים מהצד נמשכו סביב ראשו של הכהן

ושני האמצעים מעל ראשו ואת כל ששת הפתילים קשרו יחדיו מאחורי העורף.