"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת--וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי, עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה, הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת,

שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי יְהוָה. וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַיהוָה.

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה--תָּמִיד:  מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ

בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ, מֵאִשֵּׁי יְהוָה--חָק-עוֹלָם" (ויקרא, כ"ד, ה'-ט').

כפי שמצווה התורה, בכל שבת היו מניחים על השולחן בבית המקדש, 12 ככרות של "לחם הפנים". למרות שהוא

נקרא לחם, הוא נאפה כמצה בלא החמצה של הבצק. צורת הלחם היתה מיוחדת כעין אות ח' הפוכה, כל כיכר

היתה בנפח של כ-8 ליטר. לצורך אפייתו הוכנתו תבניות ברזל מיוחדות. בתום האפיה העבירו את הכיכרות מתבניות

הברזל לתבניות זהב ולמחרת (ביום השבת) הונח על השולחן. והכיכרות מהשבת הקודמת חולקו בין הכהנים. למרות

שהלחם עמד באויר פתוח במשך כ-9 ימים, מיום אפייתו ועד ליום שנאכל, הוא נשאר חם וטרי.

הכנת הבצק ואפייתו של לחם הפנים בעל הצורה והתכונות המיוחדות הצריכו אומנות מיוחדת. וכהני בית גרמו

היו היחידים ששלטו בה. את סודות הכנת הלחם קיבלו בירושה מאבותיהם שהיו בין מקימי המשכן במדבר. הם

שמרו על סודות אלו בקנאות רבה וסירבו לגלותם בשום מחיר. במשך שנים הם השתכרו סכומי כסף ניכרים

מעבודתם בבית המקדש. חכמי ירושלים רגזו מאוד על אנשי בית-גרמו שאינם מוכנים לגלות את סודם והחליטו

להדיחם מתפקידם.

אומנים מאלכסנדריה:

לאחר הדחת אנשי בית-גרמו הביאו החכמים אופים אומנים מאלכסנדריה שבמצרים, הם ציפו שהאופים יגלו את

סוד הכנת הלחם וימסרו אותו בידיהם. לפני האופים המצריים עמדו שני יעדים: א) הכנת לחם גמיש ברמה

כזאת שניתן יהיה לחלץ אותו בשלמותו מתוך תבנית האפיה המיוחדת. ב) שהלחם יהיה יבש במידה כזאת

שישמור על טריותו במשך 9 ימים.

לאחר נסיונות רבים, הצליחו האופים האומנים ליצור שני סוגי לחמים:

1) לחם גמיש ורך שחולץ שלם מתוך תבנית האפיה - אבל הוא שמר על טריותו רק כיומיים עד שלושה

    לאחר מכן העלה עובש.

2) לחם יבש מספיק ששמר על טריותו לאורך ימים - בגלל מידת יובשו אף פעם לא הצליחו להוציאו שלם

     מתוך תבנית האפיה. והם לא הצליחו לאפות.

אבל הם לא הצליחו לשלב את שתי התכונות בכיכר אחת. לאחר שניסו את כל האפשרויות השונות באופן

רדיית הבצק, הם הגיעו למסקנה שהסוד טמון באופן אפיית הלחם - בגובה החום הנדרש. והם הסיקו את

התנורים לדרגות חום שונות, הם אף ניסו לאפות את הלחם מחוץ לתנור, עד ידי החום הנפלט ממנו. אך

לשווא, בשום מקרה הם לא הצליחו להפיק כיכרות כדוגמאת אלו של כהני בית גרמו.

בית גרמו חוזרים לבית המקדש: 

חכמי ישראל שצפו בכל הנסיונות הכושלים של האופים מאלכסנדריה, הגיעו למסקנה שאת הידע הנדרש

להכנת "לחם הפנים" לא ניתן יהיה להשיג בדרך של מחקר מדעי. עוד הסיקו כי בידי כהני בית גרמו סוד

המיוחד רק להם. ועל כך דרשו החכמים את הפסוק: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו:  יְצַרְתִּיו,

אַף-עֲשִׂיתִיו" (ישעיה, מ"ג, ז'). כלומר כל פרט בבריאה: השמים והארץ, הים והיבשה, האדם, החי,

הצומח והדומם. כולם מהווים את גילוי כבודו של הבורא. ולכן גם לבית גרמו יש את חלקם המיוחד בקידוש

שם שמים בעולם וזאת ע"י אומנותם בהכנת לחם הפנים - והחזירו אותם למקומם.

כהני בית גרמו שהבינו כי אין להם מתחרים, לא הסכימו לחזור לעבודתם בשכר הקודם. והחכמים נאלצו

להכפיל את שכרם. על כך נדרשו בית גרמו לגנאי, כי הם שומרים את סוד אפיית לחם הפנים רק לצרכי

כבוד והתעשרות. להגנתם בית גרמו טענו כי מסורת בידיהם שעתיד בית המקדש להיחרב ועם ישראל יהיה

נשלט בידי גויים ולכן הם פוחדים לגלות את סודם ברבים, מחשש שמא מישהו לא הגון יאפה את הלחם

המיוחד לעבודת כוכבים. אולם טענתם לא נתקלה והם נזכרו במשנה לגנאי. "ואלו לגנאי בית גרמו לא רצו

ללמד על מעשה לחם הפנים" (ירושלמי, יומא, ג', ט').

בית גרמו נזכרו גם לשבח:

"ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים

זה ניזונין לקיים מה שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל" (יומא, ל"ח, א').

לצרכיהם האישיים. ולפי דעה נוספת הם לא אפו לעצמם לחם כדוגמאת לחם הפנים גם מהקמח האישי

שלהם.