חז"ל אמרו כי בבית המקדש, התרחשו באופן קבוע עשרה ניסים. בפועל התרחשו יותר ניסים, אולם מפאת

משמעותו הרבה של המספר עשר, חז"ל כללו את כל הניסים שהתרחשו בבית המקדש תחת הכותרת של

"עשרה ניסים".

הרב א. דסלר זצ"ל מסביר את חשיבות המספר עשר: "עשר הוא היחידה הקטנה בקבוצת העשיריות, לכן נחשב

גם הוא כאחד, דהיינו: שהוא מאחד ומצרף בקרבו עשרה פרטים יחד - לעשותם יחידה כללית אחת. לכן כל

הגילויים של כבוד ה' שהיו בבית המקדש, נכללים במספר עשר, שהם מאוחדים במטרה אחת - להראות את

קדושתו יתברך הנמצאת בבית המקדש".

עשרת הניסים שהיו בבית המקדש:

1) "לא הפילה אישה מריח בשר קודש":

     בחצר המקדש כל הזמן צלו בשר קודש, ריח הבשר הנשרף היה עז ביותר. והקב"ה שמר שאף אישה

     לא תפיל בגלל אותו הריח.

2) "ולא הסריח בשר הקודש מעולם":

     בגלל ריבוי הקורבנות, נאלצו לעיתים להמתין יומיים עד שלושה, מרגע שהקורבן נשחט ועד שנשרף על

     המזבח. וגם בימים חמים במיוחד, הבשר מעולם לא הסריח.

3) "ולא נראה זבוב בבית המטבחים":

     באופן טבעי בגלל ריבוי הדם וגופות החיות היו אמורים לגדוש את בית המטבחים שבמקדש המוני זבובים.

     ובכל זאת מפאת קדושת המקום מעולם לא ראו זבוב בבית המטבחים.

4) "ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים":

     רש"י - "כי טומאה זו, הואיל ויוצאת מגופו, נחשבת כדבר מכוער ומגונה יותר משאר טומאות. הכהנים היו

     במדריגה גבוהה מאוד של קדושה, ברמה כזאת היצר הרע וכוחות הטומאה משתדלים בכל מאוד לפגוע

     ולגרום לאדם להיכשל ולהגיע למצב שבו יהיה טמא. כהן גדול שנטמא ביום הכיפורים אינו יכול להמשיך

     בעבודתו. ונעשה נס לכהנים ועזרו להם להתגבר על יצרם ועל הכוחות המזיקים.

5) קורבן "העומר" מעולם לא נפסל:

     אם היה נופל פסול בקורבן זה, אי אפשר היה לאכול מהתבואה החדשה של אותה שנה.  

6) קורבן "שתי הלחם" מעולם לא נפסל:

     אם היה נופל פסול בקורבן, אי אפשר היה להביא מנחות מהתבואה החדשה במשך כל אותה שנה.

7) "לחם הפנים" מעולם לא נפסל:

     אם היה נפסל לחם הפנים, לא ניתן היה להניחו על השולחן שבהיכל במשך שבוע ימים, עד לשבת הבאה

     ואז היו אופים לחם חדש. הקב"ה עשה להם נס ותמיד היה לחם על השולחן.

8) "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים":

     למרות הצפיפות הגדולה בבית המקדש, במיוחד בשלושת הרגלים בזמן שכל ישראל עלו לירושלים.

     בעת התפילה כשהשתחוו ב'נפילת אפים' אף פעם לא נגעו זה בזה ולכל אחד היה מספיק מקום. המהר"ל

     מסביר שתכונה זו בבית המקדש, נובעת מהשם הקדוש "י-ה" שהוא רומז על יציאה למרחב, כמו שכתוב

     בתהילים: "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" (תהילים, קי"ח, ח') .

9) "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים":

     נחשים ועקרבים היו בכל ארץ ישראל וגם בירושלים. ובכל מקום הם הכישו ועקצו בני אדם וגרמו לצער

     גדול. אבל בירושלים שעליה נאמר: "כלילת יופי משוש לכל הארץ" (איכה, ב', ט"ו) . אף פעם לא אדם לא

     הוכש ע"י נחש, או נעקץ ע"י עקרב.

10) "ולא אמר אדם לחברו, צר לי המקום שאלין בירושלים":

       בשלושת הרגלים כשהמוני ישראל עלו לירושלים, לכולם נמצא מקום אכסניה אצל בני העיר. מזון ומשקה

       תמיד הספיקו לכולם בהרחבה.

"פתח במקדש, וסיים בירושלים"? הגמרא במסכת יומא, מצביעה על כך שבתוך רשימת עשרת הניסים, ישנם

שני ניסים שהתרחשו בעיר ירושלים ולכן הרשימה כוללת רק שמונה ניסים שהתרחשו בבית המקדש. כדי

להשלים את הרשימה יש לצטט את דברי הברייתא המוסיפה "איכא תרתי אחרנייתא - ישנם שני ניסים

נוספים במקדש:

1) "מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה":

     "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא, ו', ה'). למרות שהמזבח היה בחצר העזרה

      חשוף מתחת לכיפת השמים, הגשמים מעולם לא כיבו את אש המערכה - האש שדלקה על

      גבי המזבח.

2) "ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזים אותו במקומו":

     העשן שעלה משריפת הקורבנות על המזבח, תמיד עלה השמימה בקו ישר. אפילו הרוחות

     החזקות ביותר לא הצליחו לפזר את העשן לצדדים.

ניסים נוספים שהתרחשו בבית המקדש:

שברי כלי חרס נבלעו באדמה -

כלים אשר בושל בהם בשר קורבן מסוג "חטאת" היו טעונים הגעלה לאחר השימוש. אבל כלי חרס אינם ניתנים

להגעלה, כיון שפעולת הטיהור של ההגעלה לא חלה על חרס, ועל פי ציווי התורה יש לשבור אותם לאחר

הבישול: "וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ, יִשָּׁבֵר; וְאִם-בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ויקרא, ו', כ"א).

בישול בשר ה"חטאת" נעשה בעזרה בקדרות של חרס הטעונות שבירה, אסור היה להוציא את הקדרות הללו

מחוץ לחצר העזרה. לכאורה כל העזרה היתה צריכה להיות מכוסה בשברי כלי חרס. אבל לאחר שהיו אוספים

את כל השברים לערימה אחת, היו שברי כלי החרס נבלעים באדמה.

הפסולת נבלעה באדמה -

ליד המזבח החיצון נמצא "בית הדשן" מקום שבו היו הכהנים מרכזים את חלקי עולת העוף (זפק, קורקבן, מעיים

ונוצות) שלא הוקרבו על המזבח. וכן היו מפנים לשם את האפר שהצטבר על המזבח הפנימי, האפר מגביעי

מנורת הזהב ואת תרומת הדשן של המזבח החיצון. ובמקום להצטבר לתילי תילים, היתה הפסולת נבלעת באדמה.

לחם הפנים שמר על טריותו -

את לחם הפנים היו אופים בבית המקדש פעם בשבוע, מידי שבת היו מניחים 12 כיכרות של לחם הפנים על

שולחן הפנים שבהיכל. בשבת הבאה היו מורידים את הכיכרות של השבוע הקודם, מחלקים אותם לכהנים

לאכילה ומניחים 12 כיכרות חדשות. ולמרבה הפלא הלחם שהורד מעל השולחן (תשעה ימים מיום אפיתו),

נשאר חם וטרי כאילו הוצא באותה רגע מהתנור.

"מקום ארון אינו מן המידה" -

מידות קודש הקודשים היו עשרים אמה על עשרים אמה. לאחר שהכניסו לתוכו את ארון הברית, מדדו את

המרווח שנותר משולי ארון הברית ועד לקיר. למרבה הפלא נמצאו מכל צד עשר אמות, סה"כ עשרים

אמות.

"כרובים - בנס הם עומדים?" -

בקודש הקודשים, מעל ארון הברית הוסיף שלמה המלך שני כרובים. הם היו עשויים עץ ומצופים זהב. גובה

הכרובים היה עשרה אמות. רוחב גופם היה אמה אחת, לכל כרוב חוברו משני צידיו כנפים, את הכנפים ניתן

היה לפתוח ולסגור ככנפי עוף. אורך כל כנף היה חמש אמות, את הכרובים תלו מעל ארון הקודש ופרשו

את כנפיהם זה לצד זה. כלומר אורך מוטת הכנפים של שני הכרובים ביחד היה עשרים אמות (בדיוק כמו

רוחבו של קודש הקודשים). ונשאלת השאלה: להכין נעלמה מידת רוחב גופם של שני הכרובים (שתי אמות)?.

עצי פירות מזהב -

כששלמה המלך בנה את בית המקדש, הוא הכניס בתוכו עצי פירות עשויים מזהב. כשהכניסו את ארון

הברית למקדש, העצים הושפעו מהקדושה שלו, "והיו מוציאים פירותיהם בזמנם" - כלומר, כאשר העצים

שמחוץ למקדש הניבו פירות, היו עצי הזהב שבתוך המקדש מניבים פירות של זהב, הכהנים היו מלקטים

את פירות הזהב ומתפרנסים מהם.

שנים לאחר מכן כאשר המלך הרשע מנשה, הכניס פסל של עבודה זרה לבית המקדש, עצי הזהב הפסיקו