אחת ממלאכות הקמת המשכן שציווה הקב"ה את משה, היתה הכפורת (המכסה שמעל ארון הברית) והכרובים.

הכפורת והכרובים ככל כלי המשכן היו מלאכת מחשבת ושניהם חוטבו מקשה אחת - כפי שמסביר רש"י מגוש

זהב אחד.

הכפורת היא חלקו העליון של ארון העדות. הכפורת הייתה מכסה זהב לפתחו העליון של ארון העדות.

אורכה – ½2 אמה, רוחבה ½1 אמה, (כמידת אורכו ורוחבו של הארון), ועוביה – 1 טפח. הכפורת הונחה על

דפנות שני הארונות הפנימיים. גובה דפנות הארון החיצוני (טפח מעל דפנות הארונות הפנימיים), הסתיר את עובי

הכפורת כך שרק זר הזהב של הארון בלט מעל הכפורת.

"כפורת כסוי מלמעלה רמז שצריך לכסות סודות התורה שלא לגלותן ברבים... ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה, אז יבקשו תורה מפיהו וצריך להיות נקי מאלוקים ואדם".                                                                                                                                                                      (כלי יקר)

 

הכרובים - "עדות ומופת למציאות מלאכים":

מעל הכפורת לאורכה ניצבו שני הכרובים, אחד מכל צד. דמויות של מלאכים עם פרצוף של תינוק, פני הכרוב

שבימין היה בדמות זכר ופני הכרוב שבשמאל היה בדמות נקבה. כנפי הכרובים היו פרושות כלפי מעלה כשהם

מסוככים על הכפורת וגבוהים מעט מעל ראשי הכרובים. החלל שמתחת כנפי הכרובים עד הכפורת היה עשרה

טפחים.

רבינו בחיי מסביר, שמהות הכרובים היא להיות עדות למציאות המלאכים. כשם שיש לנו ציווי להאמין במציאות

הקב"ה, כן אנו מצווים להאמין במציאות המלאכים. כיון שהמלאכים הם משפיעים כוח ושכל ומוסרים לנביאים את

דברי הנבואה (למעט משה רבינו שקיבל את הנבואה ישירות מפי ה'). ואם אין נבואה אין תורה. (המשכן הגשמי

וכל כלי עבודת הקודש הגשמים מכוונים כנגד משכן וכלים רוחניים).

וכן הוא מסביר את פירוש המילה 'כרובים', בשני עניינים: 

* לשון רבים.

* לשון נערים - מלשון 'רביא' (ילד קטן/ נער).

והאות כ' לפניהם, רומזת על כסא הכבוד.

למרות שהכרובים היו עשויים מזהב היתה בהם מידה של חיות והם נעו - במשך היום הכנפים שלהם סככו על

הכפורת, אבל בעיתים מיוחדים היו פורשים את כנפיהם ומרימים אותם כלפי מעלה.

רש"י מבאר שפני הכרובים היו "פרצוף תינוק", מסביר הרבי מליובאוויטש שהדבר מעיד על אהבתו של הקב"ה

לעם ישראל - כאהבת האב לתינוק, שאין היא מותנית במעשיו ובהתנהגותו.

הקב"ה דיבר עם משה מבין הכרובים:

"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ,

 אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, כ"ה, כ"ב). 

רש"י: משה היה נכנס למשכן, וכיון שבא בתוך הפתח - קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע

         למשה באוהל מועד.

הכרובים מעידים:

"ועל דרך הפשט שנים כרובים זכר ונקבה היו, להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקדוש ברוך הוא כחיבת זכר

ונקבה... בשעה שישראל עולים לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראים להם הכרובים כשהם מעורים זה

בזה ואומרים, ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה". (רבינו בחיי).

עמידת הכרובים הייתה משתנה על-פי מצבו של עם-ישראל: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן

בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". כלומר, בשעה שהיהודים היו עושים את רצון ה', היו הכרובים פונים

איש אל אחיו ומבטאים את אהבת הקב"ה לעמו, כפי שהרשב"ם מפרש: "דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים

זה לזה".

ביום ט' באב כשחרב בית המקדש, הגמרא (יומא נד,ב) מספרת: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין

המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו".

איך ייתכן שברגע החורבן הנורא, כאשר הקב"ה שופך על בית-המקדש את חרון-אפו, יעמדו הכרובים באופן

שמבטא אהבה וחיבה לעם-ישראל?! - תורת החסידות מסבירה שבתוך החורבן והגלות הסתתרה אהבת ה'

לעמו ורצונו להביאם אל הגאולה השלמה ואל הבית השלישי. בגלל חטאינו לא יכולנו להגיע אליהם אלא דרך

החורבן והגלות, ועל כך אנו מתאבלים ומצטערים, אבל עם זה עלינו לדעת, שכל מטרת הגלות והחורבן היא

הגאולה ובניין בית-המקדש השלישי.