שתי המצוות העיקריות של חג הפסח, הן:

א) אכילת מצה - "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ, מַצֹּת" (שמות, י"ב, י"ח).

ב) איסור אכילת חמץ - "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם:  כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל"

                                 (שמות, י"ב, ט"ו). ולא רק אכילתו נאסרה כי אם גם "בל יראה ובל ימצא".

ניתן לראות כי קיים הבדל מהותי בין שני המצוות, המצווה הראשונה מוגבלת מבחינת זמן וכמות, החיוב על אכילת

מצה הוא רק בערב הראשון, ויוצאים ידי חובה בכמות מדודה. לעומת זאת הציווי השני אינו מוגבל בכמות - איסור

מוחלט וגורף על הימצאות של חמץ ואפילו לא פירור אחד קטן, כמו כן חל האיסור במשך כל ימי הפסח.

גאווה וישות, ענווה וביטול:

החמץ והמצה מייצגים שני אופנים שונים בעבודת ה' -

חמץ - הבצק שתופח מייצג את הגאווה וגסות הרוח, שתי תכונות שליליות בתכלית. על הגאווה נאמר: "תועבת

          ה' כל גבה לב" (משלי, ט"ז, ה). ועל בעל הגאווה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"

         (סוטה, ה, ב').

כאשר אדם עוסק בענייני החולין ומגיע להישגים, קיים החשש כי הוא יתמלא תחושת סיפוק עצמי וגאווה ויתחיל

לחשוב "שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", מחשבה שעלולה להשכיח כי רק "ברכת ה' היא תעשיר".

בהשאלה לחמץ, האדם 'תופח' וכמו הבצק -  הכמות נשארת אותה כמות אבל תהליך התפיחה גורם לה לתפוס

יותר מקום. זהו 'הקלקול' שמתרחש ע"י מידת הגאווה.

בפסח אנו מצווים להתנקות מכל גאווה, לכן האיסור על החמץ הוא מוחלט, כדי להדגיש עד כמה מאוסה היא

מידת הגאווה ויש לבערה לחלוטין מקרבנו. והאריז"ל כתב "הנזהר מחמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה".

מצה - הבצק שאינו תופח מייצג את הענווה והתבטלות. המצה שאנו מצווים לאכול בליל הסדר, נקראת גם

         'לחמא עניא' - 'לחם עוני'. והיא מסמלת את עבודת ה' מתוך ביטול עצמי גמור. עבודת ה' כשהיא נקיה

         משיקולי טעם ודעת, שכל ומידות אישיות.

אבל כיוון שאי אפשר לדרוש מכל אחד להיות כל הזמן בדרגה כזאת של ביטול, מוגבלת המצווה של המצה לליל

הסדר בלבד, לאחר מכן ניתן לאכול 'מצה עשירה'. מצה שאין בה גבהות לב והתנשאות, אבל נוסף ענין הטעם -

ההבנה, הרגש. עבודת ה' על פי טעם ודעת.

עניינו של חג הפסח, היא היציאה מהמיצרים וההגבלות, יציאה לחירות. השילוב של ביטול הגאווה (ביעור החמץ),

ביחד עם חיזוק מידת הענווה ותחושת הביטול לפני הקב"ה (אכילת המצה), הם אלו שנותנים לאדם את הכח לעמוד

איתן מול השפעות עולם החולין, לצאת מהגבולות והמיצרים - להגיע לחירות אישית אמיתית שאותה חש כל מי

שהוא עבד ה'. וזאת בדרך ל'יציאת מצרים' הכללית - בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא על ידי משיח צדקנו.

(ע"פ, הרבי מליובאוויטש - ליקוטי שיחות, ט"ז, ע"מ 124).