"הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד. וְהִפְלָה יְהוָה

בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם; וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּבָר".

                                                                                                                            (שמות, ט', ג'-ד')

" וַיַּעַשׂ יְהוָה, כֵּן, וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד, בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו; וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי הֶעָרֹב."

                                                                                                                                                                      (שמות, ח', כ')

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" 

                                                                                                 (הגדה של פסח)

"רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.

ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו אילו היה שם

לא היה נגאל"

                                                                                                                (הגדה של פסח)

"וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:  כָּל-עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים,

בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"

                                                                                                                  (שמות, ח', י"ג).

"וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים, בְּלָטֵיהֶם;

וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."

                                                                                                                     (שמות, ח', ב'-ג')

"וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְעֵינֵי פַרְעֹה, וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו; וַיֵּהָפְכוּ

כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר, וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר;

 וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."

                                                                                                                (שמות, ז', כ'-כ"א)

החמץ והמצה עשויים מאותם חומרים - קמח ומים. ההבדל הוא, שהחמץ תופח ואילו המצה נשארת בגודלה הטבעי.

יש בכך משמעות סמלית: חמץ מסמל גאווה והתנשאות; מצה מסמלת ענווה וצניעות.

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"

                                   (שמות,יד,כט)

אחד מהמרכיבים של קערת הפסח היא הביצה, ועניינה הוא שככל שמתבשלת ברותחין יותר

זמן כך היא קשה יותר - כך הם עם ישראל, ככל שעוברים יותר קשיים, צרות ורדיפות הם

מתחזקים באמנותם ודבקותם בקב"ה.

"החרוסת צריך שיהיה עב זכר לטיט. ובשעה שהוא צריך לטבל את המרור, ישפוך לתוכו יין או חומץ

(אדומים) שיהיה רך זכר לדם, וגם שיהא ראוי לטבול בו. יש לעשות את החרוסת מפירות שנמשלה

בהם כנסת ישראל, כגון תאנים שנאמר התאנה חנטה פגיה, ואגוזים שנאמר אל גנת אגוז, ותמרים

שנאמר אעלה בתמר, ורמונים שנאמר כפלח הרמון..."

                                                                                   (קיצור שו"ע - עם פסקי שו"ע אדה"ז)

"משחרב בית המקדש תקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה, שני מיני תבשילין, אחד

זכר לקורבן פסח ואחד זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבין בזמן שבית המקדש היה קיים. ונהגו שאחד

מן התבשילין יהיה בשר, ויהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזורע נטויה, ויהיה נצלה על

גחלים זכר לפסח שהיה צלי אש..." 

                                                                                       (קיצור שו"ע - עם פסקי שו"ע אדה"ז)

"יהדר אחר יין יפה למצות ארבע כוסות. ואם יש בנמצא יין אדום יפה כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו

הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא

אדום, ועוד לפי שיש בו זכר לדם, שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל. ובמדינות שהאומות טפשים

וסכלים להעליל עלילות שקרים, נמנעו מליקח יין אדום."

                                                                                                               (קיצור שו"ע עם פסקי שו"ע אדה"ז)

"ישראל דואגים במצוות וחרדים עליהן כולן חרדה גדולה, קל וחומר במצוה חמורה של חמץ ומצה,

וביותר בשעת בין הערבים של ערב פסח. כיון שגדולה החרדה במצוה זו ובשעה זו, עלולים לבוא לידי

התרגזות והרמת קול של זה על זה למהר איש את חברו ולגעור בו על שאינו מהיר במלאכתו - ואולם

הכעס והגערה לעולם אסורים, ואין לך מצוה שבגללה מותר לאדם לצאת מגדר של מנוחת הנפש, עד

כדי שתנטל ממנו הארת פניו ויכעס על חברו"  

                                                                                                                  (ספר התודעה)

"אמר ר' יצחק: מי שהוא אוהב מצוות, אינו שבע מן המצוות. כך הם ישראל, כיון שאוהבין מצוות,

אינן שבעים בהן לעולם. ולעולם זמנם פנוי לכל דבר מצוה אם רב הוא ואם הרבה מאוד. ואף בכל

המעשה הגדול של יום י"ד בניסן הם יכולים לעמוד". 

                                                                                                     (ספר התודעה)