היינו חלק מהיישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל, כאשר צבא הנאצים הלך והתקרב אלינו.

עקב השמועות על מה שעוללו הנאצים ליהודים באירופה, לא ראינו כל מוצא אחר מלבד

להרעיל את עצמנו.

"וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. 

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ"

                                                                                                           (ירמיהו, א, י"א-י"ב)

"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת,

  וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר"

                                                                                                       (שמות, ל"ב, י"ט)

יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה,

ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות.

שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבותם" (ויקרא, כ"ו).

                                                                                                                                      (א. כיטוב - ספר התודעה).